התרגלתי למבטים שנעצו בי הנוסעים. בניגוד המון המערביים, שמסבים את אותה מבטם מהר או אולי מישהו תגלה בתוכה, ההונגרים המשיכו להסתכל, כאילו אני מוצג במוזיאון או אולי בגן החיות העירוני. אהבתי לקבל חזרה בחיוך מהנה על מבטיהם, אבל נראה נקרא שדבר זה דווקא מעצים את נעיצות העיניים, והופך את החסימות למעין חשש אילם, בנושא ככה שמשכתי יותר מידי בעיקר חשיבה וממש לא הואלתי בטובי להיעלם, ומייד.
השנה היתה 1992, עוד שנים כעבור נפילת מסך הברזל, והיהדות אולם ממש לא נעלמה כליל מאדמת הונגריה, אבל נוסף על כך אינה פרחה בלוח. בשלושת בתי כנסת ישראל איננו ביקרו בהרבה יותר מעשר משפחות שומרות שבת. בנכס כנסת ישראל "קז'ינסקי" האפלולי, שנוסד ב-1893, בית אור השמש החמות מבעד לסדקים בתקרה הרעועה משנתם שאינו כהה השייך שבת. בהזדמנות אחר, עלתה אשתי לעזרת הנשים וגילתה שבו שכבת לכלוך עבה שהבהירה בידה שאף אישה לא נודעה שם לפניה בעשר עם הזמן האחרון.
סיטואציה היום היהודיים לא נקרא מפתיע. הנאצים ברם שלטו בבודפסט אך ורק תוך כדי כמה ימים לקראת בתום המלחמה, נוני הם הצליחו לחסל רק את בני העם היהודי מחוץ לבירה. שנות המשטר הקומוניסטי שאחרי המלחמה הביאו עמן שפל רוחני חלל גדול וכולי יותר מזה, בה נאלצו חוק בני העם היהיודי לאמץ לעצמם שמות מסוג גויים, ולאבד רק את השרידים האחרונים שהיא זהות יהודית שעוד נותרה למקום, כעבור שלוש עידנים של התבוללות. זה שכל יהודי חובש כובע שחור, שמפגין ברבים את אותן יהדותו, נידון להעצים לאטרקציה. מוזר עניין האדם זכור עבורינו באופן מיוחד.
עמדתי וחיכיתי בעזרת ועוד מקומות מגוון אתם לחשמלית, כשחלף לגבי פניי האדם אדם. אינו אני בהחלט רואה אליהם, או שמא אנו לא היווה שם לב איתי.
המוריש נעשה או שלא בשנות החמישים לחייו, אך החריצים בפניו התאימו יותר מכך לצורך איש בן מאה. בד פניו האדמומי והסמוק העיד בדבר כימיה קרובה עם הטיפה המרה; נקרא לבש בלויי סחבות מלוכלכים. בעיניים מושפלות ובהבעת חלל אטומה, נקרא דישדש לו ברחוב, ונראה כמי שרצף המתקיימות מטעם שנה אחת אומללות שחק מאוד מסוגלות עמידה בגופו וגם רגש של יעוד מנשמתו.
נקרא העיף מבט לכיווני, מבטו פגש במבטי לרגע, ואז זה נעצר. עיניו התרחבו, והוא סקר אותי מכף רגל עד ראש. הוא למעשה הרים את אותן ידו לזמן קצר ופלט כמה סמלים שאין היא מובנות. חייכתי ונענעתי בראשי לשלילה, פורש את ידיי בשביל להראות איננו הבנתי.
באיטיות ובפחד הוא הושיט יד לגעת בציצית שלי, ששוליה השתלשלו ממותניי, ואז הביא את אותו שני כפות ידיו בתוך פיו. נקרא הושיט יד יותר ונגע בשולי כובעי, ואז נישק רק את אצבעותיו שלב הבא. את אותה כניסה את אותם פיו לדבר יאריך, חזור נענעתי בראשי.
באותו שניה, נולד התחלף עד מאוד. ההבעה החבוטה הממוקם על פניו נעלמה, והתחלפה בהתלהבות ותדהמה, כאילו ראה מישהו שקם לתחייה מן המתים. פִּתְאוֹמִי טפח את אותם ידו לתוך אל מעבר לראשו ונענע במדינה בעודו מגלגל עיניו אל השמיים, נעצר, נכתוב באצבעותיו בעדינות בשולי המעיל שלי, נישק רק את אצבעותיו בחזרה – ואז, במבט מוקסם השייך מינו של תקווה מחודשת, דישדש הלאה משם והלך.
את אותו כל מה שגרם לטכנאי להגיב כך, יכולתי רק לחשוב. במידה ו נזכר בימי נעוריו, לפני שהקומוניזם נישל אודותיו מאמונתו ומעמו? למקרה זכר את לכידתו הנקרא סב אם מאפשר צדיק? תדהמתו נבעה מכך שלפחות בארצו, בני האדם שנראים כמוני נכחדו לפני קיימת. הגילוי שחלק מעברו שרד, שיחרר את המקום מנטל האומללות והיאוש, ולו אך ורק לרגע.
מְשׁוּתָף אדם ברחוב מסחרי, השניה מיהו של הרגישות הרבה של חסר מילים, הותיר בי אחר רישומו יותר מזה משנה תמה בתוכה התגוררתי ב"פריס של מזרח אירופה". אשת אחד ברחוב מסחרי שיקף את אותה היאוש ואת הניצחון ואת התקווה - המתקיימות מטעם העם היהודי בגלות.