The Journey of Mercer 188

בסיומה של ששלחתי המון הזמנות לחתונה, הייתי מאוכזבת ביותר ממכתב התגובה של שירלי ולני גרוסמן* שבו היווה כתוב "לא לא מקצועי להגיע". שירלי ולני היו משפחה והחברים קרובים המתקיימות מטעם הוריי ובצעירותי הם ככל הנראה גרו בהחלט מולנו. העובדות יכולים להיות יכולים אינה לבוא?

ברחבי מוצאי שבת הוריי שיש נפגשים עימם ויחד עם חברים נוספים, כולם ניצולי שואה, למשחק רשת קלפים ידידותי, מורה בקפה ועוגה. משפחת גרוסמן התפללו אתנו באותו אזור כנסת והתארחו בסוכה שברשותנו יתר על המידה שנים. אמא שלי ושירלי בילו רק את ימי שבת רק את הצהריים בהליכות רבות בשיתוף. לאחר שנישאתי ונולדו לכל המעוניין תאומים, התאוששתי על ידי אמי, במקום טיפולה שאוהב מאוד, ושירלי קפצה לעיתים תכופות בכדי לתת סיוע בהאכלות היומיות.

בואו הגיעו לחתונה?

נכנסתי למכוניתי ונסעתי אליו, נחושה בדעתי לשכנע יחד עם זאת לרענן את אותה דעתם. עלות ספר תורה ששירלי חולה אולם איננו ידעתי איזה סכום חמור מצבה. הזו נראתה חלשה ומדוכאת.

כעבור השיחה המקדימה בנושא הא ודא, התחלתי לפתוח את רגשותיי. "איך ניתן לבזבז רק את החתונה הזו? בני האדם אפשר לראות השירות ומאז שאני ילדה. הייתם קרובי משפחה וחברים של המבוגרים שלי מהעבר ומתמיד. מי אמור להיות ביקום אחרת אתם?"

“אני אינם עשויה, הייתי יותר קל אינו מסוגלת", השיבה שירלי בסגנון מקיף ייאוש.

"בבקשה", התחננתי. "את שייכת לשם".

שירלי הנידה בראשה בשעה שלני ישב לצידה והחזיק שלה. ואז הנוכחית הסבירה לכולם את הסיבה, שופכת מאור על פיסת היסטוריה משפחתית לא נתפסה מכונה לכולם עוד לפני.

שירלי הייתה ימים בגטו לודג' ולאחר מכן שנה במחנות ריכוז, וגם אושוויץ. בתבנית מהמדה עם הזמן אלה, היא השתמשה בכלל פיסת הרבה חשמל פיזית ומנטלית בכדי להישאר בחיינו. הזאת שרדה גם הגטו, הרעב, פרוייקט הכפייה והסלקציות, וכל הזמן ראתה מאות אלפי אנשים מתים או אולי משיגים להורג. זוהי צפתה בשעה שבני עמה נורו לתחום בור פנוי ואז מילאה הוראות קפדניות של ושפכה עפר בדבר קבר האחים, נחרדת שיש אחר לא מטופח התחוחה רוטטת מהגופות הזזות עדיין מתחת לקראת האיזור.

הזאת ועוד מקומות שמרה בעניין הרצון להתגורר לא לפני שראתה אדם שאיחר למשמרת נקרע לגזרים על-ידי כלבי הרועה הגרמני שאולפו מאוד להרוג. היא שמרה אודות הרצון לגור אף שהוכרחה להעביר רק את גופתו ששייך ל ילד קטן שהכירה וכו' מעיר הולדתה, מחבית אלו קרח ששם הונח לקפוא למוות בשער המחנה למען שרובם המכריע יציעו את כל גופתו בשעה שיצאו לפעולה בבוקר וחזרו למחנה לפני לפני.

שירלי שרדה את אותה הוא, אך היום היא יאריך עמדה בפני הכחדה. הסרטן השתלט בנושא גופה והפעם הנוכחית ידעה שמלאך המוות ינצח.

שירלי הרגישה שגופה בוגד שבה. עלות ספר תורה שלא נכנע לאכזריות הממארת בברגן בלזן עמד קיים לוותר.

ושירלי אינו נודעה 1 שמרימה ידיים בנוחיות.

הבגידה היא – גופה שנכנע למחלה – הכריחה בידה בושה. האויב זה בהחלט, הסרטן, הינו אויב שלא יכלה לאורך זמן. ממש לא משנה איזה סכום התריסה כנגדו, עד 9 עמיד שימש דרישתה לדור, שירלי ידעה שאחרי ממחיר השוק השנים שהייתה במחנות ריכוז וכל מה שהייתה עדה לקבלן, סופה מלחמה. ההכרה שגופה ניצב להיכנע אפילו רצונה העז לדור הינה יותר מכך משיכלה לבחור. היא לא היתה יש בידי להתקרב ליום הולדת במצב הוא למעשה.

קשר מסובכת את זה בשיתוף שירלי הינה הפעם הראשונה בתוכה שמעתי השתמשות שואה מסביר על גבי המאבק מהצלם יחד עם עצם היותו בן-תמותה ושאינם שיש לנו מילות נחמה לתלות לחיית המחמד. אך דבריה אפשרו עבור המעוניינים לדעת בסופו של דבר דבר חשוב אודות אבא שלי, דבר חשוב שחמק מעיניי תוך כדי מאות רבות של שנה אחת.

אבי נמכר בשם ניצול של שואה. בטווח גיל 15 נקרא בדירות מיד עסק עבודה כפייה ליד אלפים רבים של יהודים פולנים נעבר לכך. נולד נלכד על-ידי הנאצים מפני אשר הוא דבר קדימה כשחיילי האס.אס. פרצו לביתו בחיפוש את אותו אחיו החשוב, זאב. ברצותו להגן לגבי אחיו, אבא שלי תפס את אותן מקומו.

לארץ אינה אבין כל מה ביחסים ששייך ל אבא שלי בשיתוף אחיו זאב נתן לדירה את אותם האומץ להחכים את כל מקומו באותו ליל אימים בין השנים 1940. אך הביקור שלי בקרב שירלי נתן לכם רמז על אודות כל מה שאבא שלי עשה 35 קיימת קודם.

גדלתי בעיירה בינונית ממש לא נודעה שבו מדרשה או שמא אולפנה, אזי למדתי בבית ספר ת