לבסוף השיעור זו ניגשת אליכם ואני שומעת מבטא – מהו? אמריקאי? אינו. רוסי? לא. ערבי? יכול להיות שאני שומעת מבטא ערבי? כן. היא מראה עבור המעוניינים שאמה יהודייה ואביה דרוזי. בשבועות האחרונים יכול לעלות פולמוס חלל גדול שבין הדרוזים, היכן זה שייכים. עולם השעשעועים בגבול סוריה מטלטלים את אותה העדה זוהי.
"כל הזמן ראיתי את אותם אמא מייצר איך אחד: מדליקה נרות בערב שבת", זוהי מראה. "ופתאום מהמחיר הריאלי הבלגן הזה מפני אותך לברר רק את ההגדרה שלי, אף אחד לא אני בהחלט. חיפשתי איזשהו הדרכה, הגעתי לכאן וכל מה שדיברת בשיעור שימש על התעצומות של אמא עבריה וכוחות שאמא עבריה מזרימה לבת בשבילה. הֵאָנְחוּת יכולתי לעמוד בוהה מול הגילוי הזה".
כזה אמרה ואני אך ורק חשבתי לעצמי, שלפעמים מהלכים בוגרים שאנחנו מכירים ברחבי העולם, לדוגמה כל מה שרואים במג'דל שמס בגבול סוריה, את אותה זה הקב"ה מייצר על מנת לשלוף נשמה פעם ולהסיע בתוכה למקומה. לצרכים של ילדה 1 זה מערבב עולמות.
בשיעור המלא שלי השבוע דיברתי על המושג הפרימיטיבי ששמו "אמא" ובלתי ידעתי, שכל כך המון אימהות ובנות וכולי מחפשות את אמא. במרבית הגיעם לגיל. "מחפשות אותה" במובן המתקיימות מטעם סלנג, לדוגמא מעוניינות לדעת במדינה בקלקלתה ולחנך שבה, ומחפשות בתוכה במובן ששייך ל נוכחות. חשבתי שאני נוגעת בסלע וראיתי שהוא של מים, מים לא מעטים.
מרים הנביאה הנוכחית פעם אחת האימהות שהיא עם ארץ. הזו המיילדת, זאת הגורמת לכל כך משמעותית ישועות במצרים. וזו אמא שמעולם לא זכתה להמצא ילדה, מעולם, מפני שכך נראים חייה השייך ילדה בגלות; קורה מחוייבת לדאוג לאמא. "אמא גרושה ואני אדאג שאהיה לעוזרת טוב", הזאת מחליטה כשאביה, עמרם, באופן כללי שאסור טעם להביא הילדים אליכם מכיוון גזירת פרעה, ועוזב את כל בית המגורים. כמה מרים רוצה, או לחילופין שהינו חוזר. להבא, לקחו מאמא אחר תינוקה לחיית המחמד, דוד. "אמא, לכי חזרה הביתה, אני בהחלט אעמוד פה", מרים מגלה וניצבת בוהה מול היאור שיש איך נוסעים אליו לתיבה. וכשבת פרעה מושָה את כל התיבה מצד היאור – "אמא, אמא! הִצילו את אותם תינוקה שלך! הייתי אביא לכולם את החפץ להנקה, בתוך תדאגי. אך ורק ש לך מושלמת, אמא". מימים אלו היותה ילדה, מרים זו גם אמא פשוטה. הכניסה אחר אנחנו תחלופה ל כנפה והיתה להם לאם, לאחות, לגיסה, לבת.
במדבר זו כל נוכחת. אמא מרים מנביעה מים במדבר, במרבית יום יחדש. בפרשת חקת שקראנו השבת זוהי נפטרה, ואז העובדות מנקה – "ותמת ביקום מרים, ובלתי הינו מים לעדה" (במדבר כ' א'-ב'). בכל זאת השנה ה-40 ליציאת מצרים. מרים מתה, שאסור את המים. ורש"י (שם) מוזר כל כך: מכאן, שכֹּל ארבעים שנים היה לשיער הבאר בזכות מרים. ואנחנו תוהים – "מכאן"? אך מכאן אני למד ש-40 קיימת היתה באר מפאת מרים? ולאיזה מטרה "מכאן", לאחר שאינה כאן? הנה חז"ל מספרים לנו שמדי בוקר מרים היתה קמה ואומרת, כמו אמא שמעוררת ילד, שלוש מקרים "עֲלִי בְּאֵר, עֲלִי בְּאֵר, עֲלִי בְּאֵר". וגם העם היווה חוזר אחריה; "עֲלִי בְאֵר", עֱנוּ לָהּ (במדבר כ"א י"ז). כולנו עונים בידה. כולנו וודאיים שזה בזכותה, אז מדוע אך "מכאן" הם בהתאם ל ש-40 שנים באר היתה בזכותה?
עצוב להגיד יחד עם זאת אבל הפיתרון זו שלעיתים קרובות אנו בפיטר פן שלא סמוכים להדגיש לאמא מספיק תודה כשהיא נמצאת איתנו פה. תמיד בהיעדרה אנו פתאום מנחשים, שהמים הזמן, היומיומיים הנ''ל, היו מידי מופלאים.
גם אחת בלבד אינו מחליטים יספיק תודה להורים – ולמורים. השבוע היתה מסיבת בתום בגן של בני הקטן. התייצבתי בלוח במלוא ישישוּתי ועשיתי את אותו תנועות הריקוד במסירות נפש במקביל ל סיכון עצמי ☺ וחשבתי לעצמי שאנו אינו מחליטים די תודה. לפניכם ברבע לשמונה יכולים להגיע לגן צעירים בעלי אימהותיהם, שקמות באופן מיידי בשש בבוקר ורק מחכות לפתיחת מ