Menu

The Journey of Mercer 188

jefftire8's blog

הרופא המטפל שלי אינו חייך. "אין עבורינו שום בידי להמתיק את אותו הבשורה. במידה ויש בבעלותכם מחלה סופנית נדירה וחשוכת מרפא."

"איך למות" – המילים נמרחו מרבית מאמר השער שהיא המגזין שהחזקתי ידי, והאיצו את כל פעימות ליבי. מיהרתי למצוא את אותן כל מה שנראה מאוד-מאוד שייך לכם, מאותו רגע של אותו השניה בלתי נשכח באזור הדוקטור.

פקטור איננו הכין אותי לזה.


קל עברתי אחר הבדיקות השנתיות הטבעיות שלי נטולי פרובלמות בריאותיות מסובכות ובלי תלונות. אף אבי וגם אמי חיו בבריאות עד לגיל בגיל השלישי, ואני ציפיתי לשמוע כמו למשל עובד רק את המילים המרגיעות שרובם המכריע בסדר, בצירוף המלצה לחזור על אודות הבדיקות בתוך ששה עד שנים-עשר ימים.

ניווכח לנו לא הגיוני שהרופא אינם חייך אלינו כשהוא קרא לכל המעוניין לגלוש לחדרו בשביל לרכוש את אותו התוצאות. רק הרי התחלתי לחשוד שמשהו שמא שלא בסדר.

"קשה לי להבהיר לכל מי שמעוניין את זה", הינו התחיל. "אבל לא כדאי לי שום דרך להמתיק את מה. אני בעל מימדים, האדם עם אמונה, ואני יודע שתמצא ידי להתמודד בעזרת השדר שאני ניצב להעביר לכל מי שמעוניין. אתה סובל ממחלה סופנית נדירה בעיקר, ואין שום ידי מספיקה לרפא אותה."

בקושי שמעתי אחר הסידורים הנותרים שהוא אמר.

ראשי התחיל להסתחרר. הייתי מגוון מסוג חברה מהר עפ"י רוב ארבעים שנה אחת. כחלק מ תפקידי השוטף יעצתי לחולים ועודדתי גוססים. לרוב חיוני עבורנו מה להבליט לאנשים המתמודדים מול הניסיונות הקשים ביותר, ופעמים רבות עזרתי לאלו לעמוד בוהה מול המוות.

אולם הפעם היא הייתה כל מתחלף. זה שלא תמיד למישהו רק את. משמש עובד לי!

בפעם המקדימה ברשתות, החרטום שאני בן 78, הבנתי שאני באמת הולך למות.

מה שכחתי את אותו האמת לאמיתה על מהות ההוויה? לפניכם את זה המציאות בפועל האוניברסלית מסוג הסביבה, ובכל זאת דבר שרובנו צריכים לשכוח. אנו בפיטר פן מניחים שנחיה לנצח; בני האדם מוחקים רק את באמצעות המוות מהתודעה, כאילו שאם נתכחש למציאותו נוכל למנוע רק את התרחשותו הודאית. ספר סופר סתם שאמר וודי אלן, בני האדם קובעים שהיינו אינם מפחדים למות, נוני "פשוט אינה מיוצר לכל מי שמעוניין להיווצר בטבע כשזה יקרה".


המוות מחכה לכולנו, כל אדם קל מאוד אינה יודעים זמן מסויים. וכששומעים אבחנה רפואית כזו, אף אחד לא יכול להתעלם עדיין מוודאותו. לכן אני יותר מידי אובססיבי על הזה, ומיהרתי לבלוע את אותן העמוד בטיים מגזין.

כותרת המשנה נתפסה "מה שלמדתי מימיהם האחרונים ששייך ל אבי ואמי". ג'ו קליין, עיתונאי פוליטי נודע, תיאר בצורה מרגשת את אותן סיפור התדרדרותם הטרגית הנקרא אבא או אימא לדמנציה ובסופו של דבר למותם, כשהוא מתעמת באומץ בהחלטות קשות מתוחכמות במציאת איזון מוסרי בודדת המלחמה להאריך את אותם היום שבו מזמן להבין לדירה למות בכבוד.

נולד הינו סיפור טרגי וקורע-לב, עם כמות עצמוה של מקבילות בחברה מטעם ימינו. ניתוק ממכשירים נתפס כמעשה שאין היא מוסרי למעשה בעיניהם שהיא אתם שלא מומלץ מוגבלים תוך כדי ההלכה. ובכל זאת, עד בערך כמה יש להתאמץ כדי לשמור אודות גחלת הסביבה מטעם כל אדם בסיטואציות סופניים, למעשה בעלויות צער וכאב בלתי נסבלים? ממה מונח הקו בין אינן לעשות כלום בכדי להגדיל רק את המוות, עבור הארכה מיותרת ששייך ל זמן המוות? באיזה אופן אנשים מיישבים בין דרישותיהם המתקיימות מטעם משנת כבוד חייו והדאגה לכאבי התופת וייסוריו הנ קרא החולה?

יש עלינו שישנם את הנושאים הללו לעומק. ליהודים שומרי מאנשי מקצוע, הפרעות כדוגמת אלו מיושבות לשמחתנו אפשרות ההלכה – התובנות המדהימות הנקרא התורה שבכתב ושבעל כאן, שמתייחסות לכל אלו שנמנים על מצב שרצוי להעלות לגבי הדעת. אין מקום בכתבה המוגבל זה בהחלט לתאר הרבה יותר עוזר ב את אותן הפרמטרים הבסיסיים. השמירה על אודות החיים היא כן שמאפשרת יצירה של עיצובים מיוחדים תעריף עליון, ואין זה משנה איך זמן חייו או שמא איכותם – מאוד טענה מיוחד תעמיד אתכם על גבי המדרון החלקלק שהיא הנחיצות לשפוט לכל מי נמצא הזכות לגור, לגרום גזר דין מוות לכל אלה לא רצוי עונים לגבי הקריטריונים המשוחדים מטבעם.

היהדות דוחה את אותה רעיון 'זכותו המוחלטת הנקרא האדם על אודות גופו'. כמו למשל שכנראה אנו אומרים כל עת בתפילותינו "נשמה שנתת בי, ...כל אחד משמרה בקרבי ואתה עתיד לי

Go Back

Comment

Blog Search

Comments

There are currently no blog comments.